17 אוגוסט 2007
התנועה הדתית-לאומית והמלחמה
אברהם אבינו נחשב לאבי כל הדתות המונותאיסטיות. אמונתו העזה באלוהים מועלית על נס, בייחוד 'בזכות' עקידת יצחק, בנו יחידו אשר אהב.
האם אברהם היה אידיוט מטורף, או אדם בלתי מוסרי?
כחילוני בן-זמננו, המאמין בקיומו של אלוהים, דעתי היא שאברהם אבינו היה גם זה וגם זה.
ואבהיר: יש לו לאדם בן יחיד, שנולד בזיקנתו לאחר שייחל, התפלל וקיווה לו כל חייו, אותו הוא אוהב בכל נפשו ובכל מאודו, האם יעלה אותו כקורבן לאלוהים? כלום אלוהים לא יוכל להסתדר גם בלי הקרבה זו? כלום אלוהים כל כך חלש, כל כך נזקק? כלום אלוהים זקוק להוכחת אמונתו של אברהם, ועוד הוכחה שכזו?
ואברהם, לשם מה הוא הולך להקריב את היקר לו מכל? בשביל אמונה מטורפת שניטעה בראשו, אפילו היא נכונה. כיצד ייראו מעתה ואילך חייו ללא יצחק? כלום האמונה שווה לו את זה? התשובה ההגיונית היחידה לשאלות אלו היא שאברהם אבינו היה אידיוט או מטורף.
ומכאן לאי-מוסריותו של אברהם. מי הוא ומה הוא, הנוטל לעצמו זכות להקריב חייו של אדם אחר למען השטויות שהוא מאמין בהן. אם יקריב את חייו שלו, ניחא זו זכותו, אין עוררין על כך. אבל לנצל את סמכותו והשפעתו כאב לצורך הקרבת בנו? לשום אב או אם אין זכות על חיי בנם, למרות שהם יצרו אותו וגידלו אותו. הוא אדם כמותם בזכות עצמו, ורק לו הזכות על חייו.
אני הראשון להעריך את פועלה של התנועה הדתית-לאומית למען המדינה מאז מלחמת ששת-הימים. מה שהם עשו ועודם עושים הן בהתיישבות והן בחינוך בניהם לשירות בצבא, מעמיד אותם בראש התנועה הציונית בדורנו, כגדולי התורמים בעם, הן להגשמת הציונות והן גם - כן - גם לקירוב השלום. האם עשייתם זו נותנת להם את הזכות לקבוע עבור כל העם אם נצא למלחמה או לא? התשובה לכך שלילית. זכותם המוסרית היחידה היא לגבי עצמם. באשר לשאר העם, הוא צריך לקבוע זאת לבדו.
לנו כעם חשוב מאד להגשים, ככל האפשר, את מטרותיה של התנועה הציונית. אולם חשוב לנו לא פחות ואולי אף יותר, להגשים מטרות אלו בכמה שפחות אבידות. קיומנו כאן מותנה קודם כל בעצם קיומנו. לכן, מכל האפשרויות העומדות לפנינו, נבחר במלחמה תמיד כדרך האחרונה ללכת בה, ונלך בה רק כאשר כשלו כל הפתרונות האחרים, וזהו הפתרון הפחות גרוע ללכת בו.
אנו מדינה חופשית ודמוקרטית וככזו, לכל אחד זכות להאמין במה שהוא רוצה ולדבר על כל נושא אשר יבחר. אולם בהחלטות על מלחמה ושלום, מן הראוי שניתן יתר משקל לעצתם של אלו אשר חוו אישית ויודעים את המלחמה על כל מוראותיה.
בדור הקודם קיבלו החלטות אלו אנשים שעברו והובילו את מלחמת העצמאות. בדורנו צריכים לקבל החלטות אלו אנשים שעברו את מלחמת יום-כיפור. רק אנשים שעברו ויצאו חיים ממלחמה אמיתית, יכולים להעריך ולשקול ריאלית אם, מתי ואיך יש לצאת למלחמה.
ההתכתשויות של הציונות הדתית בערבים באינתיפאדות השונות, היו לא נעימות בלשון המעטה ואף עלו בקורבנות. אולם אין להשוותן כלל למה שעברו היחידות השונות שלחמו במלחמת יום-כיפור.
כשהייתי בהתיישבות בגולן, בתקופתה הקשה במלחמת ההתשה, אמרתי תמיד לחברים, שמי שמחזיק ומוביל את ההתיישבות במצבים אלו הן הנשים. אלו בחרו מרצונן החופשי לחיות עם ילדיהן בתנאים אלו. וזאת לעומת נשים אחרות שנשארו מאחור בארץ. לנו הגברים ביחידות הקרביות לעומת זאת, צפויים מצבים קשים ומסוכנים הרבה יותר. אותם חוקים חלו וחלים גם על יו"ש ועל אלו שהיו בעזה. גם שם עיקר ההערכה היא לנשים, הן אלו שמחזיקות למעשה את ההתיישבות. לגבי הגברים, מי מהם שמשרת ביחידות קרביות ונלחם ממש, תורם הרבה יותר.
אני, מטבע הדברים, בענייני מלחמה ושלום, אקשיב בקרב הציונות הדתית, יותר לאנשים כדוגמת חנן פורת, שהוביל את יחידתו, נלחם ואף נפצע קשה במלחמת יום-כיפור, ולכן מכיר היטב מהי מלחמה, מאשר לאנשים שלא חוו בכלל מלחמה, או שעברו קטעים קלים יחסית. מי שמאמין בדרך, אך יחד עם זאת מסיק מכך את כל המסקנות ויוצא באופן אישי להלחם, דעתו ואמונתו שקולים בעיני הרבה יותר מדעותיהם של מי שכל תרומתם היא בהפגנות או בפירסום בתקשורת. רק מי שחרף את נפשו במלחמה אמיתית, יודע בבירור מה המחיר האישי שצריך לשלם על אמונה בדרך, ולכן דעתו ועמדותיו תהיינה מאוזנות יותר. מי שמסתפק בדיבורים והצהרות ומשאיר לאחרים להגשים את אמונתו, מוטב שלא נשמע אותו כלל.
אחרי מלחמת יום-כיפור קראתי את ספרו של מונטגומרי על קרב אל-עלמיין. זה היה הקרב שהיווה, עבור בריטניה, את המהפך במלחמת העולם השניה. הבריטים ניצחו בקרב זה בזכות גורם אחד, ואלו גדודי תותחי הנ"ט שלהם. אלה, לראשונה מאז תחילת המלחמה, בלמו את השריון הגרמני. אולם המחיר האישי עבורם היה כבד: יחידות שלמות נספו עד לאחרון החיילים שבהן. הם בגופם גרמו לסיבוב גלגל המלחמה ולניצחון הסופי. אולם הם כמובן לא נהנו ממנו, הם שילמו את מלוא המחיר. נהנו ממנו כל המושתנים ביחידות העורפיות ובעורף. סיפור זה הזכיר לי במידה רבה מאד את מה שעברנו וחשנו במלחמת יום-כיפור.
לכל המתלהמים למלחמה וששים אלי קרב בארץ, ברצוני להגיד מילה אחת: הדרך היחידה בה תתנו משקל וזכות לעמדתכם, היא בהצטרפות והידבקות ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל. אם אתם מוכנים לשלם אישית את מלוא המחיר על אמונתכם, מילתכם תישמע. אם אינכם מוכנים מוטב שתשתקו.
גדי גולן
קיבוץ חולתה
גליל עליון
הבלוג של גדי גולן - תפוז
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1062079
התנועה הדתית-לאומית והמלחמה
אברהם אבינו נחשב לאבי כל הדתות המונותאיסטיות. אמונתו העזה באלוהים מועלית על נס, בייחוד 'בזכות' עקידת יצחק, בנו יחידו אשר אהב.
האם אברהם היה אידיוט מטורף, או אדם בלתי מוסרי?
כחילוני בן-זמננו, המאמין בקיומו של אלוהים, דעתי היא שאברהם אבינו היה גם זה וגם זה.
ואבהיר: יש לו לאדם בן יחיד, שנולד בזיקנתו לאחר שייחל, התפלל וקיווה לו כל חייו, אותו הוא אוהב בכל נפשו ובכל מאודו, האם יעלה אותו כקורבן לאלוהים? כלום אלוהים לא יוכל להסתדר גם בלי הקרבה זו? כלום אלוהים כל כך חלש, כל כך נזקק? כלום אלוהים זקוק להוכחת אמונתו של אברהם, ועוד הוכחה שכזו?
ואברהם, לשם מה הוא הולך להקריב את היקר לו מכל? בשביל אמונה מטורפת שניטעה בראשו, אפילו היא נכונה. כיצד ייראו מעתה ואילך חייו ללא יצחק? כלום האמונה שווה לו את זה? התשובה ההגיונית היחידה לשאלות אלו היא שאברהם אבינו היה אידיוט או מטורף.
ומכאן לאי-מוסריותו של אברהם. מי הוא ומה הוא, הנוטל לעצמו זכות להקריב חייו של אדם אחר למען השטויות שהוא מאמין בהן. אם יקריב את חייו שלו, ניחא זו זכותו, אין עוררין על כך. אבל לנצל את סמכותו והשפעתו כאב לצורך הקרבת בנו? לשום אב או אם אין זכות על חיי בנם, למרות שהם יצרו אותו וגידלו אותו. הוא אדם כמותם בזכות עצמו, ורק לו הזכות על חייו.
אני הראשון להעריך את פועלה של התנועה הדתית-לאומית למען המדינה מאז מלחמת ששת-הימים. מה שהם עשו ועודם עושים הן בהתיישבות והן בחינוך בניהם לשירות בצבא, מעמיד אותם בראש התנועה הציונית בדורנו, כגדולי התורמים בעם, הן להגשמת הציונות והן גם - כן - גם לקירוב השלום. האם עשייתם זו נותנת להם את הזכות לקבוע עבור כל העם אם נצא למלחמה או לא? התשובה לכך שלילית. זכותם המוסרית היחידה היא לגבי עצמם. באשר לשאר העם, הוא צריך לקבוע זאת לבדו.
לנו כעם חשוב מאד להגשים, ככל האפשר, את מטרותיה של התנועה הציונית. אולם חשוב לנו לא פחות ואולי אף יותר, להגשים מטרות אלו בכמה שפחות אבידות. קיומנו כאן מותנה קודם כל בעצם קיומנו. לכן, מכל האפשרויות העומדות לפנינו, נבחר במלחמה תמיד כדרך האחרונה ללכת בה, ונלך בה רק כאשר כשלו כל הפתרונות האחרים, וזהו הפתרון הפחות גרוע ללכת בו.
אנו מדינה חופשית ודמוקרטית וככזו, לכל אחד זכות להאמין במה שהוא רוצה ולדבר על כל נושא אשר יבחר. אולם בהחלטות על מלחמה ושלום, מן הראוי שניתן יתר משקל לעצתם של אלו אשר חוו אישית ויודעים את המלחמה על כל מוראותיה.
בדור הקודם קיבלו החלטות אלו אנשים שעברו והובילו את מלחמת העצמאות. בדורנו צריכים לקבל החלטות אלו אנשים שעברו את מלחמת יום-כיפור. רק אנשים שעברו ויצאו חיים ממלחמה אמיתית, יכולים להעריך ולשקול ריאלית אם, מתי ואיך יש לצאת למלחמה.
ההתכתשויות של הציונות הדתית בערבים באינתיפאדות השונות, היו לא נעימות בלשון המעטה ואף עלו בקורבנות. אולם אין להשוותן כלל למה שעברו היחידות השונות שלחמו במלחמת יום-כיפור.
כשהייתי בהתיישבות בגולן, בתקופתה הקשה במלחמת ההתשה, אמרתי תמיד לחברים, שמי שמחזיק ומוביל את ההתיישבות במצבים אלו הן הנשים. אלו בחרו מרצונן החופשי לחיות עם ילדיהן בתנאים אלו. וזאת לעומת נשים אחרות שנשארו מאחור בארץ. לנו הגברים ביחידות הקרביות לעומת זאת, צפויים מצבים קשים ומסוכנים הרבה יותר. אותם חוקים חלו וחלים גם על יו"ש ועל אלו שהיו בעזה. גם שם עיקר ההערכה היא לנשים, הן אלו שמחזיקות למעשה את ההתיישבות. לגבי הגברים, מי מהם שמשרת ביחידות קרביות ונלחם ממש, תורם הרבה יותר.
אני, מטבע הדברים, בענייני מלחמה ושלום, אקשיב בקרב הציונות הדתית, יותר לאנשים כדוגמת חנן פורת, שהוביל את יחידתו, נלחם ואף נפצע קשה במלחמת יום-כיפור, ולכן מכיר היטב מהי מלחמה, מאשר לאנשים שלא חוו בכלל מלחמה, או שעברו קטעים קלים יחסית. מי שמאמין בדרך, אך יחד עם זאת מסיק מכך את כל המסקנות ויוצא באופן אישי להלחם, דעתו ואמונתו שקולים בעיני הרבה יותר מדעותיהם של מי שכל תרומתם היא בהפגנות או בפירסום בתקשורת. רק מי שחרף את נפשו במלחמה אמיתית, יודע בבירור מה המחיר האישי שצריך לשלם על אמונה בדרך, ולכן דעתו ועמדותיו תהיינה מאוזנות יותר. מי שמסתפק בדיבורים והצהרות ומשאיר לאחרים להגשים את אמונתו, מוטב שלא נשמע אותו כלל.
אחרי מלחמת יום-כיפור קראתי את ספרו של מונטגומרי על קרב אל-עלמיין. זה היה הקרב שהיווה, עבור בריטניה, את המהפך במלחמת העולם השניה. הבריטים ניצחו בקרב זה בזכות גורם אחד, ואלו גדודי תותחי הנ"ט שלהם. אלה, לראשונה מאז תחילת המלחמה, בלמו את השריון הגרמני. אולם המחיר האישי עבורם היה כבד: יחידות שלמות נספו עד לאחרון החיילים שבהן. הם בגופם גרמו לסיבוב גלגל המלחמה ולניצחון הסופי. אולם הם כמובן לא נהנו ממנו, הם שילמו את מלוא המחיר. נהנו ממנו כל המושתנים ביחידות העורפיות ובעורף. סיפור זה הזכיר לי במידה רבה מאד את מה שעברנו וחשנו במלחמת יום-כיפור.
לכל המתלהמים למלחמה וששים אלי קרב בארץ, ברצוני להגיד מילה אחת: הדרך היחידה בה תתנו משקל וזכות לעמדתכם, היא בהצטרפות והידבקות ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל. אם אתם מוכנים לשלם אישית את מלוא המחיר על אמונתכם, מילתכם תישמע. אם אינכם מוכנים מוטב שתשתקו.
גדי גולן
קיבוץ חולתה
גליל עליון
הבלוג של גדי גולן - תפוז
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1062079
הכותב הינו נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור, חבר קיבוץ חולתה בגליל העליון. בצעירותו היה המתנחל הראשון בארץ. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הקים את קיבוץ מרום גולן, ראשון הישובים היהודיים בגולן ובשטחים בכלל. בתקופת המלחמות - ששת הימים, ההתשה ויום כיפור, שירת כמ"מ חוד קבוע בסיירת צנחנים. השתתף בקרבות הכי קשים בזירות הכי מכריעות.
